תנופורט (1990) בע"מ נ' רביבים עלי דשא בע"מ ואח'

החלטה

תובענה שהוגשה בסדר דין מהיר לפינוי מושכר.

התובעת היא הבעלים של המבנה שהושכר לנתבעת 2. בפועל, המושכר מוחזק על ידי מי מהנתבעות.

לטענת התובעת, הנתבעות הפרו את הסכם השכירות בכך שחדלו לשלם דמי שכירות עבור שנת 2010, למעט תשלום חלקי עבור הרבעון הראשון של שנה זו.

עוד נטען, כי ביום 1.9.10 הסתיימה תקופת השכירות. לנוכח הפרת ההסכם, בוטלה אופציה שניתנה לשוכרת להארכת תקופת השכירות.

הנתבעות ביקשו להעביר התובענה למסלול של תביעה רגילה. הוריתי על הגשת כתב הגנה וציינתי כי בית המשפט רשאי להעביר התובענה מסדר דין מהיר למסלול רגיל, בכל עת.

הנתבעות טענו בכתב ההגנה, כי בפועל עשו שימוש בשטח קטן יותר ובהסכמת הצדדים הופחתו דמי השכירות. לנוכח הסכמה זו, במושכר נעשתה השקעה של סכומים ניכרים.

הנתבעות גילו לטענתן, כי שילמו משך תקופה מסוימת סכומים הגבוהים משיעור דמי השכירות המוסכמים. בשלב מסוים, ניסו נציגי התובעת ליטול את החזקה במושכר, ובמסגרת זו אף נותק החשמל משך מספר שעות, דבר שגרם לנתבעות לנזקים.

לטענת הנתבעות, סכום חובה של התובעת עומד על סך של למעלה מ- 465,000 ₪.

בדיון שנערך בפניי, אשר נקבע לפרק זמן המתאים לדיון בתביעה הנדונה בסדר דין מהיר, אפשרתי חקירה נגדית קצרה של המצהיר מטעם התובעת, ובהמשך לכך הוריתי על סיום הדיון.

לאחר הדיון, ובטרם מתן החלטה, ביקשה התובעת להורות על מתן פסק דין, ולחלופין להמשיך בדיון בסדר דין מהיר.

במסגרת התגובה שהוגשה, הנתבעות חזרו על בקשתן להעביר התובענה למסלול רגיל.

תקנות סדר הדין האזרחי העוסקות בתביעה לפינוי של מושכר נועדו לאפשר לבעל נכס לקבל תרופה מיידית משוכר, אשר אינו משלם את דמי השכירות.

כדי לאזן בין הרצון למנוע פגיעה בבעל נכס, העומד מול שוכר שאינו משלם את דמי השכירות, ואשר מנצל את התמשכות ההליך המשפטי לצורך החזקת הנכס שלא כדין, ובין הרצון לאפשר לשוכר הנכס להתגונן באופן ראוי בפני התביעה נגדו, ניתנה לבית המשפט הסמכות להעביר התובענה ממסלול מהיר למסלול רגיל.

במקרה זה, מעלות הנתבעות טענות שעיקרן טענת קיזוז. טענות הנתבעת לקיזוז קשורות גם לטענתן בדבר שינוי ההסכם והפחתת גובה דמי השכירות. היינו, אין מחלוקת כי במהלך פרק זמן ממושך לא הועברו תשלומי דמי שכירות, אולם לטענת הנתבעות, הואיל ושולמו דמי שכירות ביתר, והתובעת היא שחייבת החזר של סכומים, בשיעורים ניכרים, אי העברת התשלומים אינה מהווה הפרה של ההסכם.

ראוי לציין, כי במקרה זה, קיים בהסכם בין הצדדים סעיף האוסר ביצוע של קיזוז מתשלומי דמי השכירות. בקשר לסעיף זה טוענות הנתבעות, כי זכות הקיזוז הינה מהותית וגוברת על הוראות ההסכם, מכל מקום על התובעת להפעיל זכותה למנוע קיזוז, בתום לב.

לפיכך עולה במקרה זה השאלה: כיצד ינהג בית המשפט במקום שבו מתקיימת, על פני הדברים, הפרה של ההסכם באי תשלום דמי שכירות אולם מנגד מבקש השוכר לעלות טענות רחבות ומורכבות בדבר קיומם של חוב כספי ו/או נזקים, המצדיקים לשיטתו קיזוז סכומים מדמי השכירות.

אף אם הערכה של טענות הנתבעות מלמדת, כי מדובר בטענות שסיכוי ההצלחה שלהן אינם גבוהים, הרי שניהולו של ההליך בסדר דין מהיר, עלול לפגוע בזכותן של הנתבעות להוכיח טענות ההגנה שהועלו, טענות אשר היקף הדיון בהן אינו יכול להיעשות במסגרת של דיון מהיר. מנגד, מקום בו טענות ההגנה המועלות אינן בעלות סיכוי משמעותי, העברת ההליך לסדר דין רגיל עלולה להביא לפגיעה בלתי מידתית בתובעת, בעלת הנכס, כאשר הנכס השייך לה ממשיך להיות מוחזק על ידי מי מהנתבעות, מבלי שהיא מקבלת דמי שכירות שוטפים בגינו.

במקרה כזה, מן הראוי להעביר את התובענה למסלול רגיל, על מנת לאפשר דיון בטענות ההגנה של הנתבעות, אולם במקביל, להתנות זאת בהפקדת ערובות מתאימות, להבטחת הנזקים שעלולים להיגרם לתובעת, בגין החלטה זו.

ככל החלטה בבקשה לקביעת סדרי הדיון, מוסמך בית המשפט להורות על תנאים לקיומה. במקרה זה, הנתבעות מבקשות להעביר הדיון למסלול של סדר דין רגיל, ובית המשפט מוסמך להורות על קבלת בקשה זו, בכפוף לתנאים הנראים לו לנכון ואשר יש בהם לאזן באופן ראוי בין זכויות הצדדים (המהותיות והדיוניות).